להלן מאמר שפורסם בתאריך 13.9.2005 מאת אירית עצמון. המאמר עוסק בעמותת ״רוח טובה״ שהוקמה דאז ועוסק בעקרונות חשובים ללא תלות בזמן ובמקום. דברים אלו נותרו חשובים ומתאימים לימינו ולעמותת ״טוב יחד״. כל אדם באשר הוא, במקום מגוריו, בכישורים המיוחדים לו, בזמנו הפנוי, יכול לחולל שינוי. "רוח טובה" שמה לה למטרה לקרב ולפתוח לבבות על-ידי נתינה וחיבור בין הנותנים למקבלים.
מאת אירית עצמון
בשנים 93' ו-94' החלו לעלות בתוכי שאלות שקיננו בי עד אז "מאחורי הקלעים". האם אכן התקוות הגדולות דאז של עם ישראל לפריחה כלכלית-מדינית, לאחדות ולשינוי חיובי, הולכות ומתממשות, או שמא מתחת לאדמה מפעפעות תחושות קשות של פיצול ופירוד, שלא צריך הרבה כדי שיבעירו את השטח.
התחושה שקיננה בי, מגובה בתמונות כאלה ואחרות מהשטח, הייתה כי יש הבדל בין האמירות והתקוות, לבעבוע התת קרקעי. יהודים עמדו נגד יהודים (גם אם לא במסות גדולות), שמאל מול ימין, דתיים מול חילונים, עשירים מול עניים, ערבים מול יהודים. והשאלות החלו להישאל. מה אפשר לעשות למען אחדות העם? מהי 'אחדות' בכלל? ומהם התפקיד והאחריות שיש לאדם שמבקש להביא לשינוי חיובי במדינה בה אנו חיים?
דבר אחד היה לי ברור: כל אדם יכול לעשות שינוי – ומהמקום הזה צמח חזון הקמת עמותת "רוח טובה". חזון שהושתת על קירוב לבבות, על פתיחת לבו של אדם לרעהו, ועל-כך שכל אחד מאיתנו יכול לתת מעצמו, גם אם במידה מועטה יחסית, וללא כל תלות במצבו הכלכלי.
מייד בתחילת הדרך הצטרפו חברים אלינו ומתנדבים נפלאים, כדי לשבת ולדון בדרכים בהן אפשר ליישם תהליכים אלה. למהלך הצטרפו פרסומאים כמו מוטי מורל ומשה גאון, אנשי יחסי ציבור ואנשי שיווק כחיים אורן ואחרים. כולם אנשים מהשורה הראשונה, כולם הצטרפו מתוך אכפתיות לשמה.
היו אלה ימי אופוריה בישראל, שנה ויותר לפני רצח יצחק רבין, ובאוויר התנגנה מוזיקה אופטימית במיוחד. לא מעט אנשים טענו אז כי אינם מבינים כלל מאיזה מקום פועלת "רוח טובה", לשם מה יש צורך באותה 'אחדות' כאשר הכל טוב לכאורה. בד בבד, השמועה על הקמת העמותה החלה לעבור מפה לאוזן ומתנדבים רבים פנו אלינו, מבקשים לתרום מזמנם וממרצם, כדי לסייע בהידוק הקשר בין המגזרים השונים.
בשלב השני נערכו סקר וניתוח שוק, כדי לדעת מהם הדברים המציקים ביותר לעם ישראל באותה עת. התשובה התמקדה בשני מישורים עיקריים: הקרע בין דתיים לחילונים והאלימות בכבישים. חשבנו כי נכון להתחיל, כניסיון, בתחום אחד, ובחרנו להתמקד ביחסי דתיים-חילונים. נערכו מפגשים מרגשים, ובהם נשמעה הצהרת כוונות אמיתית לקירוב לבבות ולעשייה משותפת.
הפגישות הראשונות נערכו אצל דורון ערן וארנון צדוק מול תיאטרון "הבימה". ישיבות ודיונים לתוך הלילה נערכו באווירת שיתוף ובהתלהבות רבה. זמן קצר לאחר מכן החלה "רוח טובה" לשכון דרך קבע במגדל שלום הודות לתרומתה של אשה יקרה, רינה מאייר, שהבינה את הפוטנציאל הטמון בה. הצטרפה אלינו סא"ל מיל' חוה טננבוים, שעסקה במסירות רבה בתחומי הארגון, המזכירות והקשרים עם הפונים לאורך שנים רבות.
אך בפועל נוצרה בעיה, שכן קוד הפעולה הנכונה לא פוצח. לאחר השיחות והמפגשים המרגשים חזרנו איש איש לביתו, חשים שהשתתפנו ב'הצגה' מופלאה ומרוממת רוח, אולם בסופו של יום כל אחד מאיתנו המשיך בדפוסי התנהגותו השגרתיים במסגרת הקהילה בה הוא חי. איבדנו מתנדבים רבים, שסיפרו כי אינם יודעים כיצד להמשיך וליישם הלכה למעשה את הקשר שבין חילונים לדתיים, באופן שיתרום להבנה הדדית מעמיקה ולשינוי עמדות אמיתי.
יום בהיר אחד, בעודי יושבת מהורהרת ספונה בביתי מול האינטרנט, באה ה'הארה'. אחדות, במהותה, הרי היא חיבור לרשת ולמארג משותף. התבוננתי בנעשה ברשת האינטרנט והבנתי עקרון פשוט. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, למי שהוא רוצה, מתי שירצה, ומאיפה שירצה. קרי, כל אחד שומר על העצמאות והפרטיות שלו, אך בד בבד יוצר עם אחרים מארג של תקשורת. זו, איפוא, אמורה להיות הדרך.
לבי פעם בהתרגשות, משום שהיה ברור כי מכאן תצמח התייחסות חדשה ליצירת קישורים וקשרים, ללא חשש שנאבד בדרך אנשים טובים שאינם יודעים כיצד לפעול. כעת, לכל אחד יהיה מקום של כבוד ומרחב לעשייה, על-פי בחירתו. מכאן קצרה הייתה הדרך לתובנה שכל אדם באשר הוא, במקום מגוריו, בזמנו הפנוי, בכישורים המיוחדים לו, יכול להתחבר לעוצמות שלו, לרוחו הטובה, ולפתוח את לבו. פתיחת הלב לזולת פירושה נתינה באהבה. חיבור של לב אחד ללב נוסף פירושו יצירת שרשרת של אחדות, של אור ושל אהבה.
נכון, כמה גבות הורמו בפליאה. מדוע על ארגון להיות 'מפוזר', ולא ממוקד בעשייה מסוימת אחת? אבל הלב היה נחוש. זו הדרך היחידה שתתאים לכל אדם. זה הנותן, וזה המקבל. והמקבל יוכל להיות זה שנותן לאדם אחר, וכן הלאה.
כך התגבש הרעיון, לפיו כל אחד יכול לתת מעצמו את שהוא יודע לתת הכי טוב. שהרי לכל אחד מאיתנו כשרונות משלו ותחומים עניין שהוא מכיר ואוהב. אחד יכול להיות מורה לספורט לילדים בעלי קשיים, שני יכול לצייר על קירות אפורים בבתי חולים, שלישי יכול לאמץ ילד עולה בודד, רביעי יכול לקחת לחופשה אסיר משתקם. אין צורך בכסף. צריך רק רצון, חום ואהבה.
היה ברור לי כי זו תהיה הדרך ליצירת שרשרת של לבבות, שייפתחו יותר ויותר. מכאן קצרה הדרך למפגשים ולחיבורים בין כל העושים במלאכה, חילונים, דתיים, עשירים, עניים ועוד. הנתינה לא תהיה ממניעים של פוליטיקה או של תפיסות שנויות במחלוקת, זו תהיה נתינה אנושית בסיסית עבור צרכיו היסודיים של כל אדם. אוכל, חינוך, טיפול במצוקות וכדומה. נתינה מכל הלב, שמטרתה לספק צורך אמיתי.
כך מצאתי עצמי מתחילה לשדך בין הנותנים למקבלים. וכל הזמן הזה, אנשים נפלאים עושים כל אשר לאל ידם כדי לעגן את "רוח טובה" במציאות מעשית בכל ההיבטים. לקחנו על עצמנו פעילויות הכרוכות בסיוע המוני יותר, כמו עריכת טקס בר מצווה ל-600 ילדי מצוקה קשה מכפרי נוער בכותל ובגבעת התחמושת (בהובלת דוד ומיכל דרומר, יהודה יצחקי ואנשים טובים אחרים). לקחנו על עצמנו לתכנן יום של כיף לילדים מקרית שמונה שסבלו מירי קטיושות, ועוד פעולות ממין זה. הרב דוד יצחק גרוסמן מונה לנשיא העמותה ונחמן שי ליושב הראש. אנשים טובים החלו לשמוע על הפעילות וביקשו לתת מעצמם. הם חיפשו, ומצאו, יד מכוונת וארגון נכון.
אינני מאמינה במקריות. לפני כשלוש שנים התברר כי במקביל לחזון ולהתפתחות "רוח טובה" ישב גם איש שכולו לב ואהבה, רפי אלול, והגה רעיון זהה במהותו. שהרי ידוע כי קיימת תודעה קולקטיבית בו זמנית, וידוע גם כי דומה מושך דומה. רפי הגיע מלא מרץ ואהבת אדם, והפך ליו"ר הפעיל של "רוח טובה" בה הוא עושה, מפתח, מריץ, קושר קשרים ומוביל ללא לאות מתוך חזון ואמונה אמיתיים בדרך.
שרי אריסון ראתה ב"רוח טובה" מנוף לנתינה, ובדומה לנתינה המופלאה שלה, בשקט ובצנעה, בתחומים רבים אחרים, נרתמה לסייע גם לנו כדי שנוכל להתפתח. בדרך הצטרפו אלינו גם ארגון "מתן – הדרך שלך לתת" ומשרד הרווחה, ולצדם אנשים נפלאים אחרים, תורמים ומתנדבים רבים, שלא הרפו והתמידו בעשייה. הקריטריון המרכזי שעמד בפנינו היה היכן אפשר לעשות יותר טוב, היכן ניתן לחבר ולאחד בעשייה משותפת. "רוח טובה" הפכה מפוטנציאל לחיבור, לגורם בעל משמעות מעשית. החזון והחלום הפכו למציאות.
מי ייתן והלב הגדול של כולנו ימשיך להיפתח ולהקרין עוד ועוד נתינה לסביבתנו. לכל המגזרים, לכל בני האדם. שהרי כולנו זקוקים במהותנו לתמיכה, לחום ואהבה. מדוע, איפוא, לא נלטש את היהלום שנמצא בכל אחד מאיתנו, ונמצא את הדרך ליצירת שרשרת של לבבות רבים, שיפעמו כלב אחד? רק בידינו הדבר.
תודה ואהבה לכל החברים שלקחו ולוקחים חלק בעשייה המופלאה. לצערי אין לי דרך להזכיר כאן את כולם, אך הם איתי בלבי, ואני מאחלת לכל אדם להתחבר לאור הגדול שנובע מנתינה מתוך הלב.
