מאת: דורון אלמוג, אלוף מיל'
הייתי החייל הראשון שנחת שם על אדמת אנטבה, לסמן את המסלול ולהשתלט על מגדל הפיקוח החדש. כעשרים וחמש דקות אחר כך, יוני היה פצוע קשה, הרשקו סורין היה פצוע קשה, ומאה וחמישה בני הערובה מוכי התימהון היו בדרך להרקולס מספר ארבע, מתערבבים עם חיילי סיירת גולני וכוח הרפואה המוטס. הייתי האחרון שעזב את אדמת אנטבה תוך שאני מתבשר שיוני כבר אינו בין החיים. הבזקי זיכרון על השיחות האחרונות שלנו, על המבצע שבצענו בעומק סוריה באפריל 1974, כשאני מפקד כוח צנחנים והוא קצין שריון המצטרף אלינו למשימה מיוחדת. עדכון על כך ששלושה מבני הערובה נהרגו. הרהורים על שבריריות החיים מהמקום של עוצמת הנעורים המפעמת בתוכנו, והמוכנות לסכן את עצמנו, ואף לתת את חיינו למען משהו גדול בהרבה מאיתנו.
ממרחק של 35 שנים אני מציין לעצמי כמה תובנות:
-
הלוחמים הצעירים– תפקיד הלוחמים הוא לא רק להילחם היטב אלא גם להעניק ביטחון למקבלי ההחלטות. ממשלת ישראל לקחה אחריות עצומה כשאישרה לנו לטוס לשם, מרחק 4000 ק"מ ממדינת ישראל. האומץ והביטחון של רבין, פרס ומוטה גור באו מתוך הקרנת תחושת המסוגלות העצומה שלנו, הלוחמים הצעירים, בשיחות ובתדריכים שלפני המבצע. הקרנת תחושת המסוגלות של הלוחמים למקבלי ההחלטות, היא מרכיב חשוב מאד בחוסן האמיתי שלנו. ועוד דבר על הלוחמים הצעירים, גם בני ה-18+ , הם לא ילדים, הם הלוחמים הכי טובים שיש לנו.
-
ציווי מוסרי וחברת מופת– טסנו לשם במטרה אחת ויחידה – להציל את בני הערובה. המבצע ביטא את הערכים העמוקים ביותר שלנו. הערבות ההדדית עליה התחנכנו. "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". "ואהבת לרעך כמוך". אותה מחויבות שהביאה אותנו לאנטבה ואותה רוח, היא הרוח שחייבת להנחות את התנהלותינו מול החלשים ביותר בחברה, בני הערובה של החברה בישראל. אמנם המבצע נכנס לפנתיאון ההיסטוריה הצבאית כאחד המבצעים הנועזים שידעה האנושות אבל, עבור החלשים ביותר בחברה, אלו שאינם מסוגלים לעשות מאומה עבור עצמם, אלו שקופחו מלידה, תאונה או מחלה קשה, כל אלו המוחזקים במוסדות שיקומיים–סיעודיים כבני ערובה של חברתנו, עבורם לא צריך לטוס 4000 ק"מ. עבורם צריך שורה של תיקונים חברתיים אמיצים באמצעות תוכניות חינוך ומופת חינוכי של בודדים וקבוצות, באמצעות תקנות וחקיקה מתקדמת, וביצירת רוח התנדבות ועשייה למען החלשים ביותר. העוצמה החברתית שלנו נמדדת בחוליה החלשה ביותר. כדי להיות חברת מופת, צריך גם רצף של מבצעי אנטבה חברתיים.
-
קומץ קטן שעושה למען הכלל– זה תמיד היה כך וככל הנראה תמיד יהיה. תמיד נצטרך את רוח אנטבה. רוח הנחישות, רוח המוכנות לעשות למען האחר, לא רק למען עצמנו. תמיד יידרשו לנו נחשונים המזנקים לפני המחנה כולו. תמיד יהיו כאן מעטים המבצעים מעשי גבורה למען הכלל כולו. אני תפילה שהקומץ הזה, עמוד האש ההולך לפני המחנה, יסחוף אחריו רבים רבים שעבורם המטאפורה של מופת אנטבה היא דרך חיים.
