צפינו אמש, יהודים וערבים, בסרט על מסע אנושי להבנת משמעות חרטה, סליחה ופיוס בין שונאים, תוך מעבר מכאב לתקווה בדרום אפריקה.
הסרט עטור הפרסים,"יום אחד אחרי השלום", והרצאת מבוא של ד"ר דפנה שרגא, מתארים מסע של רובי דמלין, אם שכולה, שבנה נהרג מירי צלף בשטחים, המנסה להפגש עמו ולשאול "למה?", ״האם הרג ונקמה- יביאו לפתרון?״
בדרכה היא נכנסת ללב הליך הפיוס, שעברה דרום אפריקה (בדומה לארצות נוספות), משלטון האפרטהייד לשלטון הרוב האפריקאי באמצעות וועדת אמת ופיוס. הפגישה עם דמויות הסטוריות, בנוסף לחיבור בין הקרבנות והמקרבנים, תמונות מרטיטות לב, מראה, כי ניתן, גם אם דרך מהמורות, להתגבר על האיבה, הנקמה וההפרדה. הלב והחום האנושי הם המפתח לשנוי ולאחדות.
האם יצירת רשת אנושית מחברת, תוכל להביא גם בינינו כאן, למצב שיהיה טוב לחיות כאן יחד?
