בהיסטוריה של הקולקטיב, כמו בהיסטוריה של הפרט, הכל תלוי בהתפתחות התודעה" – קרל. "את הבעיות שקיימות בעולם כיום לא ניתן לפתור באותה רמת חשיבה שיצרה אותן" – אלברט איינשטיין. "העתיד האבולוציוני היחיד בפני האדם טמון בקשר בין בני אדם" – טייהרד דה שרדן. "בכוחו של דיאלוג לשנות לא רק את היחסים בין בני אדם, אלא אפילו את עצם התודעה מתוכה צומחים יחסים אלו" – דיויד בוהם.
מאת עמיר פריימן
לפתע הכל השתנה. הסתכלתי סביבי בתדהמה, אפילו במידת-מה של יראה. אותו החדר עם אור בין-הערביים בחלונות, אותה קבוצה של כעשרים גברים ונשים יושבים על כסאות במעגל ומשוחחים בעניין. אך גם למרות שלא ידעתי מה בדיוק קרה, לא היה לי ספק שמשהו השתנה באופן קיצוני ודרמטי בדקות האחרונות. וידעתי שכולנו במעגל נעשינו פתאום מודעים לכך. היה זה כאילו דשדשנו במים רדודים וללא כל התרעה נשמטה הקרקע מתחת רגלינו ומצאנו עצמנו צפים באוקיינוס ללא תחתית. או כאילו החדר הוצף לפתע בנוכחות אחרת, בלתי-נראית אך מוחשית, פיזית כמעט, שמילאה לגמרי את החלל שבינינו.
"אני מרגישה כאילו הקירות נפלו ואין עוד גבולות בינינו לבין העולם כולו", אמרה מישהי, "כאילו התחברנו פתאום לאיזו אנרגיה, או אינטליגנציה עצומה שאין לה גבול, או משהו כזה… יש עוד מישהו שיודע על מה אני מדברת?" "כן, בהחלט" – נראה שכולנו ידענו בדיוק על מה היא מדברת.
למעשה, תפשתי פתאום, היא תיארה את חווייתי שלי באופן יותר מדויק אפילו משיכולתי בעצמי! "זה מדהים", אמר מישהו אחר, "יש כזו מדיטציה עמוקה בחדר – אבל בעצם לא בחדר, אלא בכל היקום, שלווה מוחלטת, ואנחנו שוחים בתוכה – ובאותו זמן – אתם מרגישים איזו עוצמה אדירה זורמת בינינו? ולא רק בינינו – זה בעצם בא מתוכי, אבל גם מחוץ לי, אני לא מבין את זה אבל זו מין תנועה בלתי פוסקת קדימה, אל הבלתי נודע, כאילו אנחנו מתקדמים כל הזמן אל תוך חלל ריק ותוך כדי כך יוצרים מבנים וגשרים וממשיכים לנוע קדימה ללא מעצור ובלי לראות מה לפנינו!"
כולנו היינו עכשיו מרותקים לגמרי למתרחש, רוכנים קדימה בכסאותינו, מקשיבים זה לזה בעניין עצום – לא, יותר ממקשיבים: לא יכולתי להפריד עוד בין דיבור והקשבה, כי כל אחד מהדוברים דיבר כאילו מתוכי, במקומי, ולקח אותי צעד נוסף קדימה, עמוק יותר אל תוך עצמי.
מתחברים למימד אחר
בעשר-עשרים השנים האחרונות, מספר גדל והולך של אנשים עברו חוויה מעין זו, בה קבוצה "מתחברת" למימד אחר, לתודעה חדשה – ולאינטליגנציה גדולה בהרבה מזו שלכל אחד מהמשתתפים יש בפני עצמו, אינטליגנציה שהיא כעין משותפת לכל חברי הקבוצה. תופעה זו, הידועה בשמות שונים – תודעה קולקטיבית, אינטליגנציה קבוצתית, תקשורת מוארת, ועוד – מתרחשת בקבוצות וצוותים בגדלים שונים ובסיטואציות שונות ומגוונות, והיא נלמדת ומפותחת על ידי חוקרים מדעיים, יועצי עסקים, יזמים חברתיים ומורים רוחניים כאחד.
"כשקבוצה מגיעה לרמה מסוימת של אחדות, בדרך כלל נכנסת רמה גבוהה יותר של סדר לחדר וזה מאוד מורגש", אומר רוברט קני (Robert Kenny),חוקר במכון פטצר (Fetzer) ומייסד המכון "ייעוץ לצוותי מנהיגות". "כאילו משהו משתנה, אנשים מפסיקים להלחם על מרחב הקיום ומין אינטואיציה קבוצתית מתחילה להתפתח. זה כאילו שהקבוצה כגוף אחד הופכת למכשיר דרכו זורמים ידע וחוכמה".
"בחוויות הקבוצתיות האלה, אנשים מתחברים לסוג של ידע שהוא גדול בהרבה ממה שאנחנו בדרך כלל חווים בעצמנו", מסבירה הסופרת והחוקרת קרול פרניר (Carol Frenier). "אתה חש בנוכחות של קדושה ואתה מבחין שכולם בקבוצה גם חשים זאת. יש תחושה של פתיחות ושל מודעוּת למשהו גדול ממך. יכולתך לתקשר כאילו מתרחבת. ומה שמדהים אנשים זה כמה יצירתיות נובעת מסיטואציה כזו. אתה מרגיש כאילו הקבוצה כולה יוצרת ביחד, ואין לך מושג איך זה בדיוק קורה".
וכריס פאריש (Chris Parish), מנחה סדנאות ב"תקשורת מוארת", שהגיע החודש לארץ, מסביר שהתופעה מתרחשת ספונטנית ברגע שהאגו, תחושת האינדיבידואליות הנפרדת, מפסיק לשלוט במתרחש בקבוצה: "בדרך כלל יש בינינו כל כך הרבה, אמביציה, תחרותיות וחוסר אמון, אנחנו כל הזמן מנסים ליצור רושם מסוים על אחרים, להוכיח שאנחנו יודעים יותר מאחרים, להשתלט – ופתאום כל זה נעלם, ומתגלה עומק מדהים של אימון, אחווה, חוסר נפרדות. ואנשים אומרים שזה כאילו שפתאום אין אגו בחדר. ואז משהו כמו הקשבה, שבדרך כלל קשה מאוד לפתח בקבוצה, מתגלה כתכונה טבעית של המודעוּת החדשה הזאת – אתה לא צריך לנסות להקשיב, אלא אתה מגלה הקשבה טבעית, תשומת-לב, ריכוז, מודעוּת".
ביחד וכל אחד לחוד
אנחנו חיים בעידן שבו תופעות קבוצתיות סוחפות מעוררות בנו חששות וחוסר אמון – ומסיבות טובות: הניסיונות החברתיים-פוליטיים של המאה שעברה –פאשיזם, קומוניזם, ושאר "איזמים" למיניהם – הם דוגמאות לסכנה הטמונה בהתמסרות לקבוצה. בנוסף לכך, אנו כולנו תוצרי התרבות הפוסט-מודרנית, שגולת הכותרת שלה היא תרבות "העידן החדש", תרבות שחרתה על דגלה את האינדיבידואליזם והעלתה לדרגת קדושה את כל מה שמייחד, מבדיל ומפריד אותנו זה מזה. ניתן להבין, על כן, מדוע כולנו חוששים מאיבוד האינדיבידואליות שלנו ועצמאותנו, והטמעות במין "כלליות" רודנית ומדכאת.
אבל ניסיונם של כל העוסקים בתודעה קולקטיבית מעיד על כך שבסוג החדש הזה של תודעה, לא זו בלבד שעצמאות הפרט אינה מוקרבת למען הכלל, אלא ההפך הוא הנכון. "כשהחוכמה הקולקטיבית מתפתחת", מסביר טום קלנן (Tom Callanan) ממכון פטצר, "אני לא מאבד את האינדיווידואליות שלי. למעשה, אם אני מאבד אותה, אז זו איננה חוכמה קולקטיבית. הניסיון שלי עם קבוצות כאלו הוא שככל שחזקה יותר החוויה של חוכמה קולקטיבית, כך חזקה יותר התחושה שלי של אינדיווידואליות ומיוחדות – אבל בתוך ההקשר של הכלל, ולא כנפרד מהכלל".
דברים ברוח דומה אומר גם אוטו שרמר (Otto Scharmer), חוקר באם.איי.טי. שבקיימברידג', במדינת מאסצ'וסטס: "בסוג החדש הזה של קולקטיביות, היחיד למעשה מתעצם, והחוויה היא שבאמצעות העבודה ביחד אתה מתחבר עם הפוטנציאל הגבוה ביותר שלך עצמך".
ואכן, נראה כי התפיסה המקובלת של סתירה בין אחדות וקבוצתיות מחד, לבין עצמאות וביטוי חופשי ומקורי של הפרט מאידך, נובעת עצמה מהמודעוּת הישנה, המפצלת בין היחיד והכלל. המיזוג הפרדוכסלי בין אחדות ועצמאות הוא אחת התכונות המופלאות של התודעה הקולקטיבית החדשה הזו, ואחת הסיבות לכך שהיא אוצרת בתוכה פוטנציאל עצום מעבר לכל דמיון. הפרדוכס המדהים הזה, אומר כריס פאריש, מתאפשר כיוון שבתודעה הקולקטיבית "אין אגו, אין תחושה של מוגבלות, אנחנו לא עסוקים בדימוי העצמי שלנו, איננו רוצים דבר לעצמנו – ולכן אנחנו מבטאים את עצמנו באופן ספונטני, חופשיים להיות מי שאנחנו. וככל שאנחנו חופשיים יותר להיות מי שאנחנו, כך מתחזקת חוויית האחדות, גובר האימון ההדדי, וזה מאפשר לכולם להיות יותר ויותר עצמאיים וחופשיים – וכך נוצר מעגל של אחדות ועצמאות, המזינות ומחזקות זו את זו".
ריקוד משותף
התופעה של חוכמה ותובנה עמוקות יותר, הנובעות מחברותא בהקשר רוחני, אינה חדשה, והיא נצפתה ותוארה על ידי פילוסופים ואנשי רוח לאורך הדורות ובתרבויות שונות. במסכת אבות (פרק ג'), למשל, נאמר "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם". ובאמצע המאה ה-18 כתב הסופר, המשורר והפילוסוף האמריקאי אמרסון (Ralph Waldo Emerson): "בכל שיחה בין שני אנשים יש התייחסות מרומזת לנוכחות נוספת, לטבע משותף. הנוכחות הנוספת או הטבע המשותף הזה אינו סוציאלי; הוא לא-אישי; הוא האלוהים. ובקבוצות שבהן הדיון הוא רציני ועמוק, ובמיוחד אם הוא בנושאים של הרוח, הקבוצה נעשית מודעת לכך שכושר התפישה מתעלה במידה שווה בכל הלבבות, ושלכל הנאמר, כמו גם לכל האומר, יש תכונה רוחנית. כולם נעשים חכמים משהיו. אחדות מחשבה זו מתנשאת מעל כולם כמקדש, ובה כל הלבבות פועמים בתחושה נעלה יותר של עוצמה וחובה, והיא חושבת ופועלת בהדרת-כבוד בלתי מצויה. כל הנוכחים מודעים לכך שהגיעו לרמה גבוהה יותר של הכרה עצמית. היא קורנת אורה לכל".
אך מה שחדש בתופעה הזו היום הוא שהיא מופיעה באופן ספונטני ובשכיחות הולכת וגוברת, במגוון של מצבים וקבוצות – החל מלהקות ג'ז וקבוצות ספורט, דרך קבוצות עבודה, וכלה בצוותות של לוחמים בשעת מבחן. על החוויה של rave, למשל, כתב הסופר דוגלס רושקוף (Douglas Rushkoff): "זהו הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שהיה לי אי פעם. יש רגע פלאי שיכול לקרות ב- rave– בשעה שתיים או שלוש בבוקר, כשכולם רוקדים, אתה חווה תחושה של יצור קולקטיבי, ואני חושב שמי שעבר חוויה כזו רואה אחר כך את העולם באופן שונה. הוא לא רואה את העולם כבנוי מאינדיבידואלים הנאבקים על כוח, אלא כגוף פועם אחד".
והנה דוגמא הלקוחה ממצב שונה לחלוטין: ידיד ששירת ביחידה מובחרת בצבא סיפר לי כי "לפעמים, במצבי לחץ, ההרגשה היא שכולנו מתפקדים כגוף אחד, בעל תודעה משלו, וכל אחד מאתנו הוא כאילו שלוחה או איבר של הגוף הזה. במצב כזה של תודעה אתה יודע איפה כל אחד מאנשי הצוות נמצא, מה הם עושים ואפילו מה הם מתכוונים לעשות, אפילו אם אינך יכול לראות או לשמוע אותם, וכולם פועלים אז ביעילות ותיאום מדהימים".
ועל הופעתה של תופעה זו בתחום העבודה, בעיקר בקבוצות של מנהלים ובצוותות שעובדים על פיתוחים וחידושים, אמר אוטו שרמר: "מה שחדש הוא שחוויה מעין זו נעשית יותר ויותר שכיחה, יותר ויותר אנשים חווים אותה בקבוצות באופן טבעי וספונטני, ושהיא מופיעה לא בקונטקסט של תרגול דתי, אלא בתחום העבודה, בעיצומה של העבודה – בעיקר עבודה הקשורה לשינוי חברתי ופיתוח גישות חדשות".
את הפוטנציאל היצירתי המופלא הטמון בעבודת-צוות תיארה מניסיונה קולגה שלי, לורה הרצל, שהחלה לא מזמן לעבוד כמנהלת פרויקטים בכתב העת"What Is Enlightenment?": "אני מבחינה בדרך חדשה לעבוד יחד" – היא תיארה את חווייתה – "שבה העניין שלנו במה שאפשרי – החל מהיצירתי ביותר וכלה במעשי ביותר – מתעורר לחיים, וזרם הרעיונות שלנו הוא כמו ריקוד, שבו כל אחד מאתנו שם לב לזולת, סופג את החשיבה והמחקר שכל אחד ערך קודם לפגישה, ומגיב באופן כזה שבאמת מחבר אותנו יחד. זה כל כך שונה מכל פגישה בה הייתי במקומות עבודה קודמים – ואני לא יודעת איך זה קורה – אבל איכשהו אנחנו מצליחים להניח על השולחן את הרעיונות שלנו מבלי להיות צמודים אליהם, ומבלי שהזהות העצמית שלנו תהיה כרוכה סביבם. זה כאילו שהשכל היצירתי הזה סוחף אותנו, וככל שאנו שמים יותר לב אחד לשני ושומרים את החלל בינינו פתוח, כך קורה משהו מופלא".
לא מפתיע, אם כך, שבין העוסקים בחקר ופיתוח התחום של תודעה קולקטיבית ניתן למצוא מספר גדול של מומחים ב"התפתחות ארגונית" ויועצים לחברות. העניין הרב שיש לחברות בפיתוח היכולת לחשיבה קבוצתית, מסביר רוברט קני, נובע מכך ש"כשקבוצות נעשות ממש טובות בזה, זה יכול להביא ללקיחת החלטות מהירה מאוד, כיוון שאתה מוּנע על ידי אינטואיציה, בניגוד לתהליך הליניארי של חשיבה רציונלית". ולנוכח המהירות ההולכת וגוברת של השינויים בכל שטחי החיים בימינו, מהירות שרק תמשיך לגבור בעתיד, יש הסבורים כי פיתוחה של תודעה קולקטיבית הוא הסיכוי היחיד שיש לנו לעמוד בקצב החיים המסחרר.
אומר כריס פאריש: "התודעה הזו היא שתאפשר לנו להתמודד עם החיים במאה ה-21. השינויים הטכנולוגיים, החברתיים, התרבותיים שבחיינו מואצים כיום במידה כזו, שהדרך הרגילה להתמודד איתם אינה מתאימה יותר. נראה לי שהאינטליגנציה הקבוצתית היא התודעה היחידה שמתקדמת מהר יותר מהקצב המואץ של השינויים הללו, ובכך טמון פוטנציאל עצום".
שבת בני-דודים גם יחד
האם בכוחה של התודעה הקולקטיבית, בתוכה מתפוגג האגו המפצל והמפריד ואחדות תופשת את מקומו של פירוד, לפתור את אחת הבעיות הבסיסיות וההרסניות ביותר של האנושות – חילוקי דעות, סכסוכים ומלחמות בין פרטים, בין קבוצות, ובין עמים? ארגונים ותנועות כמו The World Café משתמשים בטכניקות של תודעה קולקטיבית כדי ליצור מפגשים פוריים בין קבוצות בעלות אינטרסים נוגדים, לפתור סכסוכי עבודה ולמנוע מלחמות אזרחים בארצות בהן קיים מתח בין-גזעי ובין-שבטי. הם אפילו זוקפים לזכותם הפסקת אש במלחמה עקובת-דם בין עמים באפריקה.
והשאלה המתבקשת מאליה היא: האם ניתן יהיה להשתמש בחוויה של תודעה זו כדי להיחלץ ממעגל חוסר האימון, השנאה והאלימות שבין הישראלים והפלשתינאים? לרגל בואו הקרוב לארץ, הפניתי שאלה זו לכריס פאריש. "השאלה היא אם ניתן למצוא, בסיטואציה הטעונה שקיימת באזור, אנשים שמעונינים, באמת ובתמים, להתעלות מעל לתודעה השבטית-לאומית-דתית שממנה נובע הסכסוך, ולהפנות את תשומת ליבם אל עבר תודעה גבוהה יותר," אמר פאריש. "וזו שאלה גדולה. כי אם ניתן יהיה למצוא אנשים משני הצדדים שאכן מעונינים בתודעה קולקטיבית אמיתית, חובקת-כל – ייפתחו בפנינו אפשרויות שונות לחלוטין."
"בדרך כלל, כאשר מדברים על מציאת פתרון משותף לסכסוך, מתכוונים לסוג מסוים של פשרה או עסקה. וברור שאין בכך שום רע, ושאם פשרה כזו עובדת היא עדיפה בהרבה על המשכיותו של הסכסוך. אבל אם אנחנו מדברים על תודעה קולקטיבית או על תקשורת מוארת, אנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי. כי אז הדרישה היא שהמשתתפים יהיו מוכנים להרפות מכל עמדה, דעה ונקודת מבט שיש להם, ולגלות תודעה שהיא מעבר לכל סכסוך, תודעה שטבעה אחדות ושבה אפילו האפשרות של פירוד או סכסוך לא קיימת. ואז, מרמת התודעה החדשה הזו, ניתן למצוא פתרונות יצירתיים שקודם לכן לא היו אפשריים בכלל – לא פשרות או עסקאות, אלא פתרונות אמיתיים עבור כולם. אבל כדי שזה יקרה על כל אחד מהמשתתפים להיות מוכן, באופן אישי, לעשות צעד נועז ואמיץ – לעזוב את הזהות הישנה ולחבוק את החדש, הבלתי מוכר. אבל האם ניתן למצוא בישראל ובפלשתין אנשים שיהיו מעונינים בכך? בזה באמת תלוי הכל".
להתקיים ביחד
בסופו של דבר, המשמעות הגדולה ביותר שיש להופעתה ולהתפשטותה של התודעה הקולקטיבית באנושות, טמונה באפשרות שהיא פותחת לפתור את הבעיות העצומות והדוחקות בפניהן אנו ניצבים ולהגשים את החלום והחזון של עולם מאוחד. למעשה, בין העוסקים בתחום יש הסבורים שהופעתה של דרגת התודעה החדשה הזו היא עצמה תגובה אבולוציונית למשבר בו נתונה האנושות והעולם עצמו, ושעתידנו ואפילו עצם קיומנו תלוי בהתפתחותה.
"אם לא נפתח את היכולת של גופים חברתיים בכל רמה – החל מהיחסים הבין-אישיים ועד לרמה הלאומית והכלל-עולמית – להיות יותר אינטיליגנטים, יותר יצירתיים, ויותר חכמים באופן קולקטיבי, אני חושש שצפויים לנו זמנים קשים בהרבה מכפי שאנחנו יכולים אפילו לתאר לעצמנו", מזהיר תומס הורלי (Thomas Hurley), נשיא המכון לאינטילגנציה משותפת בברקלי, קליפורניה.
חואניטה בראון (Juanita Brown), מייסדת The World Café, אמרה לא מזמן בראיון שהיא רואה בפיתוח של תודעה קולקטיבית את "הדבר המעשי ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עתידנו המשותף". ואכן, לנוכח ההידרדרות המהירה במצב האקולוגי, הפוליטי והקיומי בעולם כולו, מתברר מיום ליום שרק התלכדות של האנושות כולה לגוף אחד, החושב ומגיב באופן קולקטיבי, היא שתאפשר לנו לעמוד במשבר שלפנינו.
יתרה מזו, ברמת תודעה חדשה זו טמונה הבטחה מופלאה – התאחדות האנושות לגוף אחד, גוף בעל "תודעת-על". את רעיון זה ביטא בבהירות מדהימה עוד לפני כחמישים שנה (הרבה לפני עידן האינטרנט) הכומר הישועי טייהרד דה שרדן (Teilhard de Chardin) בספרו "עתידו של האדם": "עומדת בפנינו אחדות הרמונית של תודעה, השווה למעין מודעוּת-על… כדור הארץ יכוסה אז לא רק ברשת של גרעיני מחשבה, אלא יהיה עטוף במעטפת מחשבה אחת שתיצור, מבחינה תפקודית, גרעין אחד ענק של מחשבה…"
המדען והסופר רוברט רייט (Robert Wright) מפתח חזון זה באומרו "בעוד חמש-מאות שנה, אולי כל האורגניזם הטכנו-סוציאלי על כדור הארץ יהיה מלוכד במידה כזו שייצור שדה מאוחד של תודעה סוביקטיבית…אם טייהרד צודק, ואכן יש דבר כזה כמו התודעה הקולקטיבית של כדור הארץ, ושבני האדם הם מעין נוירונים במין מוח גלובלי ענק, אז אולי ביום מין הימים כדור הארץ יהיה, במובן מסוים, בעל תודעה מאוחדת אחת.
