כבר שנה וחצי, מהיום בו עברתי לדירה שלי בתל אביב, עומדים להם בגאון בחדר השינה שלי תמונתו של סבא יונה זכרונו לברכה ולידו אות ההוקרה שקיבל על תרומתו למאבק בצורר הנאצי בהיותו קצין בצבא הבריטי. סבא שלי היקר שנמלט מגרמניה לארץ, שהוריו נרצחו במחנות ההשמדה, הוא סמל עבורי.
סמל לישראל היפה, לערכים שבנו אותנו והביאו אותנו עד הלום. סמל אמיתי למושג "משואה לתקומה". חשוב לזכור שעם ששומר על עצמו הוא עם חזק עם צבא חזק, ערני ללא גרם של שאננות, אך עם זאת – עם מלוכד ומאוחד, עם אוהב ועם אנושי. אני מרגיש שעם הזמן הרבה מהערכים שהיו לנו בעבר נמוגו. מתחלפים ב"ערכים של העולם החדש", תרבות האני ולא אנחנו, הרמיסה לצורך עליה.
כשהייתי קטן דברים רבים קסמו לי, ככה זה העולם מעיניים וורודות של ילד. אבל מה לעשות שאנחנו מתבגרים ונשחקים ומבינים את החיים בצורה שונה ופחות וורודה. משהו מה"רוח" נעלם בנו.
אבל עדיין, כשאני עומד בחלון בצפירה, מסתכל למטה על אבן גבירול ורואה את כולם עומדים יחד, מכבדים וזוכרים, אומרים בלב "לא עוד", לרגע אחד מאוחדים בחלום שגדול יותר מכל הפרטים הקטנים הטורדניים המעצבנים היומיומיים. אני מרגיש שוב את הקסם ואת המשמעות. יום השואה זהו יום לזכור ולא לשכוח, לא רק את הנשמות האומללות שנספו, אלא גם את מי שאנחנו, את מי שהפכנו להיות ולאן עוד צריך להגיע, בעבודה משותפת, בלי ציניות מיותרת והכי חשוב, ביחד כעם אחד.
