מוסלמים, נוצרים, יהודים, גברים, נשים, חילונים, דתיים, חרדים, אתיופים, רוסים, מרוקאים וכל קבוצה אחרת – כולם שווים, כולם "אנחנו". בשנייה שאנו מייצרים משפט אחד בלבד שבו מופיעה המילה "הם", אנחנו מניחים את הבסיס להתעוררותה של החיה הרדומה שבקרבנו.
מאת אלי רייפמן
נתחיל בנושא הבוער של הדרת הנשים והקונפליקט המעמיק בימים אלו בין החרדים הקיצוניים לשאר אזרחי ישראל, אך בקשתי האישית היא שתפנו תשומת לב מיוחדת דווקא לחלקו השני של מאמר זה, שכולי תקווה שיגיע לאוזניים שומעות ודעת קשובה כדי למנוע שואה אפשרית.
החלק הראשון פשוט: אין כל קשר בין הדרת נשים, כפי שמצטיירת מאירועי ההווה, לבין היהדות. התפיסה הבסיסית ביותר ביהדות המשנה השורשית הנה כבוד לכל אדם באשר הוא באם הוא גבר, אישה, או גר. מטרתו של היהודי היא מלחמה ביצרו, בנפשו הבהמית, המוגדרת כמסך המפריד בין האדם לאלוהיו. מלחמת היצר היא המלחמה הקדושה והגדולה ביותר של היהודי וכל כולה מלחמהפנימית ואישית. להבדיל מהנצרות, אין התנזרות ביהדות. האדם שחי במנזר איננו נמצא בזירת הקרב האמיתית עם יצרו, היות שבמנזר מעטים מאוד הפיתויים הגשמיים: אין רכוש או כספים – כך שבצע יורד מהפרק; כולם מתפללים ועוסקים בעבודת הקודש כל היום – כך שקנאה, שנאה ויריבות כמעט לא אפשריים; ואין נשים (או גברים במנזר נשי) – כך שפיתויי הגוף והמין יורדים גם הם למינימום מוחלט. היהדות בשורשה מתנגדת להתנזרות ודוחפת את היהודי לחיים מלאים ופעילים בסביבה חברתית שבה רבים גם הפיתויים וחזקות התאוות שעמם צריך להתמודד, וקדוש הוא מי שיצרו מתעורר – אך הוא יכול לו, ואין יצרו שולט עליו.
מבחינה זו, כל פיתוי הנו הזדמנות לזכות במעין "נקודות קדושה", אך זאת רק אם הפיתוי עולה והתנגדת לכניעה לו, ולא אם הסרת את הפיתוי מסביבתך.
מדרשים רבים מדברים על יצר המין שתוקף גברים ועל דרכים להתמודד עמו, ורובם ככולם עוסקים בשיטות התמודדות ולא בהדרה. גבר שרואה אישה יפה אמור להסיט מבט, לא "להזיז" את האישה. הוא אמור להשקיט את תאוותיו המתעוררות בצלילה לתוך הגות בתורה כדי להסיח את נפשו הבהמית המרימה את ראשה – כפי שאמרו חז"ל "ברא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". ומתעלה מעל כולם המדרש הידוע על הצדיק שהשטן ניסה לפתותו בדמות אישה יפה. כל אימת שהיה הצדיק רואה אותה היה מסיט מבטו, אך השטן לא הרפה ונגלה לעיניו בכל אשר יפנה. במדרש זה לא מנסה הצדיק להדיר את האישה, אלא הוא מנקר את שתי עיניו על ידי מסמרים מלובנים באש וכך ניצל מהפיתוי. אין דוגמא טובה יותר מזו כדי להראות שאין הדרת נשים וכפייה חלק מעולם ההגות הדתית ששמו יהדות. המאמין היהודי הפועל על פי חוק תורה וחז"ל, יעבור לצד השני של הכביש ולא יזהיר נשים שלא לבוא מולו במדרכה שבה הוא הולך. אותו הגבר לא יעשה דבר שיגרום אי נוחות לאישה שמתיישבת לידו באוטובוס ואפילו אם היא חשופת ידיים וחזה, אלא יירד באלגנטיות ובמחילה בתחנה הקרובה ביותר.
מרבית ישראל החילונים אינם מודעים לכך שזוהי דרכם של רוב רובם המכריע של הדתיים מכל קשת הדת, כולל החרדים. אני מכיר אישית דתיים רבים, וחרדים לא מעטים אף השתתפו בהרצאותיי על יהדות. עד היום אני נמצא בקשר עם חלק מגדולי הרבנים החרדים ואני עומד מאחורי דבריי ממידע אישי ובלתי אמצעי, שגברים דתיים וחרדים אלו יעדיפו לפגוע בעצמם הרבה לפני שיעלה בדעתם ולו לרגע להלבין פני אישה ברבים או ביחיד, אם בד' אמות או ברחוב ציבורי, וגם אם תהיה זו מעורטלת לפניהם להכעיס. זו היהדות האמיתית ואין החרדים זרים למידות ומוסר אלו, רובם אף יכולים לשמש דוגמא בישראל לגברים ככלל בכל הקשור לכבוד לנשים ולזולת.
אז מה קורה שם בבית שמש?
חבורת מיעוט קיצונית. זה הכל. אני אתייחס בעוד רגע קצר לשורש הבעיה ואף אציע דרכים לפתרון פרקטי, אבל ראשית חשוב שתדעו כי זוהי התמונה האמיתית ולא סרט האימה שמתפתח בראשנו על הנחיל השחור המתפרש כארבה הרסני על ארצנו בעודו יורק על בנותינו השבריריות חסרות ההגנה מול קנאותם העיוורת.
תעצרו את הסרט הזה בראשכם ואנא, הקשיבו לדברים הבאים החשובים יותר לאיך ערוך לדעתי.
קצת היסטוריה עכשווית: יוגוסלביה היתה מדינה שהגשימה חזון של אחדות בין מספר לאומים ודתות תחת מדינה אחת. סלובניה, קרואטיה ובוסניה, נוצרים ומוסלמים שחיו אלו בתוך אלו כיחידה אחת ביחסי מסחר וגומלין חוצי גדרות של לאום ודת.
ב-1987, כאשר התפרקה בריה"מ שהיוותה מעין דבק-על למדינה כבושה זו, התחילה יוגוסלביה להתפורר כאשר רגשות אתניים עתיקי יומין החלו לצוף שוב בקרב הלאומים השונים שאכלסו אותה.
כמעט בן לילה (במונחים היסטוריים) עברו שכנים, שותפים עסקיים וחברים שילדיהם שיחקו יחדיו, למצב של אכזריות הדדית שאינה נתפשת. צלפים סרביים התאמנו באש חיה על זקנות קרואטיות כמטרות חיות, מחנות ריכוז הוקמו וגברים הפכו לגוויות מהלכות שאנו מכירים היטב מימי השואה שלנו. ב-11 ביולי 1995 (לפני "שתי דקות" בערך), ריכזו כוחות סרביים בפיקודו של גנרל ראטקו מלאדיץ' כ-7,000 גברים ונערים צעירים מוסלמים באיצטדיון בעיר סרברניצה – וטבחו את כולם ללא רחם כאילו היו קליפות חסרות כל משמעות אנושית. ב-1992, באולם ספורט קטן בספליט שבקרואטיה, כיתרו סרבים מכפר שכן 35 גברים ושיספו את גרונם – המשספים היו חבריהם של הנרצחים. עדותו של איכר בשם Adem נותנת את התמונה הברורה ביותר לזוועה. הוא סיפר שהסרבים נטבחו על ידי "…אנשים שעזרו להם בקציר בסתיו הקודם, אנשים שחלקו איתם סודות והרפתקאות נעורים, רחצה בעירום בנהר בימי הקיץ החמים, התגפפות עם נערות הכפר השובבות בלילות…". ואז, לפתע פתאום, לכאורה ללא כל סיבה שתצדיק זאת, הפכו האיכרים הפשוטים הללו לרוצחים אכזריים. ישנם אלפי סיפורים כאלה בתולדות האנושות כולה. אנו נוטים לייחס התנהגות כזאת של מעשי זוועה לקבוצות אנשים מעוותים לכאורה, "משוגעים", "הסרבים האלה", "הערבים הפונדמנטליסטים האלה"… "החרדים האלה"…
אולם האמת היא, כפי שההיסטוריה מוכיחה פעם אחר פעם, שהרוע המוחלט טמון מאז תחילת ימי עולם ב"אני הקבוצתי" של האנושות כולה. רואנדה ב-1994, השואה היהודית, הטבח הארמני ב-1915, אלו ועוד רבים – כולם סיפורים של אנשים רגילים לחלוטין, שעברו לביצוע של מעשי זוועה בל יאומנו כחלק מאנרגיה של המון קבוצתי זועם, ואז חזרו לחיים רגילים ונורמליים כאילו לא קרה דבר. סמנתה פאוור, עיתונאית בכירה שסיקרה חלק מאותן זוועות אמרה פעם: "…רובנו מתקשים לגייס את הדמיון הדרוש לתפוס את הרוע" – ובעיקר את הרוע שלו מסוגלות קבוצות אנשים מלוכדות מאחורי פחד ושנאה.
רבים חקרו את תופעת "נחשול ההמונים" במהלך העשורים האחרונים. ההיסטוריה נסרקה ומודלים ממוחשבים נבנו וכל זאת כדי להבין מה דוחף אנשים רגילים לפרוץ את גבולות אנושיותם בן לילה ולהפוך למפלצות כחלק מנחיל אנושי צמא דם ושנאה. זהו אחד הדברים החשובים בעיניי למחקר ומעין שליחות למידה פרטית שלי שכנראה תארך כל חיי וחיי ילדיי. מי שירצה להעמיק בפיזיקה החברתית והאנושית יכול להתחיל בספר נפלא של מרק ביוקנן – "האטום החברתי". אבל לעת עתה, ולטובת ענייננו שעל הפרק, אבקש להבהיר את מרכז הבעיה שרובנו לא ערים לו כלל.
מרבית הזוועות המתוארות בהיסטוריה האנושית נובעות מיצירת "מודעות קבוצתית מפלגת" אצל אנשים. בלשון רחוב – "אנחנו" ו"הם". האנושות הנאורה הנה אנושות חברתית שאין בה שיוך אתנוצנטרי, לאומי, דתי, גזעני או מגדרי. כל הגדולה בתפיסה הדמוקרטית הנה השוויון ושבירת מסגרות התיוג. מוסלמים, נוצרים, יהודים, גברים, נשים, חילונים, דתיים, חרדים, אתיופים, רוסים, מרוקאים וכל קבוצה אחרת – כולם שווים, כולם הם "אנחנו".
בשנייה שאנו מייצרים משפט אחד בלבד שבו מופיעה המילה "הם", אנחנו מניחים את הבסיס להתעוררותה של החיה הרדומה שבקרבנו. אנו הופכים לקרקע פורייה לשנאת "האחר" המתעוררת מבפנים. המפלצת הזו גרועה מכל יריקה בפניה של ילדה. המפלצת הזאת יכולה להביא בן לילה לפוגרומים, רדיפות, שיסוף גרונות ואכזריות בל תאמן בין אנשים שעד לפני רגע חיו בשכנות ובהרמוניה בעיר השמש.
אין זה תיאור מסולף או מוגזם. יש לכך עדות שנכתבה בדם מיליוני ילדים וילדות, גברים ונשים בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה שלנו.
כאשר אנשים יוצאים לרחובות והמילה "הם" מתנוססת על דגליהם זהו הדלק הנשפך המחפש רק ניצוץ.
וכאן מגיעה האזהרה השנייה:
שנאה בין קבוצתית בלבד לא מביאה לאלימות בדרך כלל. כאמור זהו רק חומר הבערה המחכה לניצוץ. השלהבת הראשונה שבדרך כלל מציתה את להט מפלצת ההמונים היא אמירה או פעולה נחרצת של מנהיג פוליטי או של מפלגה, שמשתמשים תמיד באנרגיה הנבנית בקרב העם הזועם לצרכים פוליטיים שלהם. המנהיגים הפוליטיים החזקים בכל הזמנים ידעו לנתב ולתמרן תבניות חברתיות כגון שנאה מפלגת לטובת חיזוק מעמדם ומנהיגותם.
אנשים שקוראים שורות אלה ומפנימים את מהותן חייבים לתת דעתם ולהיות קשובים לקריאות פוליטיות או קריאות של מנהיגי רחוב להקצנת פעולות ההמון. אלו בדרך כלל יבואו בשם "הצדק" או בשם "הדמוקרטיה" או יניפו על נס דמותה של ילדה בת 8 ויצדיקו מעשי זוועה על מזבחם תוך כדי הדגשת הקווים המפלגים בין "אנחנו" הצודקים ל"הם" המאיימים על דרכנו.
ברור שכעת אתם חושבים שדבריי מוגזמים. זה טבעי. כולנו משוכנעים באנושיות שבנו ובאי יכולתנו לגלוש מעבר לקו האדום ההוא שהופך אותנו מאבות, בני זוג, רופאים ומכונאי רכב לרוצחים שטופי שנאה וצמאי דם. אנא, אל תתנו למחשבות אלו להטעות אתכם. הרוצחים בגרמניה הנאצית לא היו שכירי חרב יודעי מלחמות אלא חנוונים, רופאים ומהנדסים; האיכרים בסרייבו ששיספו גרונות חבריהם לא היו חברי מחתרת ולוחמי-על, אלא איכרים פשוטים. אל תזלזלו ברוע שקיים בתוכנו, הוא חזק מאיתנו והוא ניזון מהשאננות שאנו מפגינים בעצם קריאת שורות אלה.
אז מה עושים?
דבר ראשון: מבטלים בנחישות כל תיוג קבוצתי במחשבה ובדיבור. באם בעיתון, בטלוויזיה, בשיחות סלון עם חברים או על קפה בעבודה, הימנעו (והעירו לאחרים) משימוש במילים שמתייגות קבוצות ומייצרות פילוג תודעתי. אין "הם"! אין "אנחנו"! אין "החרדים האלה"! כבר כאן אנו מתחילים לחסל את חומר הבערה שכה נחוץ להבערתה של שואה.
שנית, הוסיפו והדגישו שיש רק "אנחנו", הכולל את כולם, כל המשתתפים בדרמה הזאת, כל אזרחי ישראל, בית שמש, החרדים, החילונים, הכיפות הסרוגות, הכיפות השקופות, הנשים, הגברים… אנחנו. ביטול התיוג של "ההם" חייב לבוא עם הדגשת האחדות של "אנחנו" כאחד. מבלי שנבין שהכל זה "אנחנו" ואין חלקים רעים שניתן להיפטר מהם או להדיר מתוכנו, לעולם לא נוכל להגיע לכל פתרון שהוא שיהיה פתרון אמת.
שלישית, ברגע שמבינים שהכל זה אחד ויש רק "אנחנו" תחת גג דמוקרטי אחד, אזי הדבר היחידי שיש לעשות הוא פשוט – לקיים את החוק. כל אדם (היזהרו! ללא תיוג קבוצתי), כל אדם שיורק על מישהו ויש לכך ראיות – צריך להיעצר ולהישפט. כל אדם שתולה שלט במקום ציבורי ללא רשיון – צריך לקבל קנס ושלטו יוסר או שיקבל רשיון כדין ויתלה מה שירצה כל עוד אין השלט עובר על חוק כלשהו. כל אדם שמנסה לכפות דבר על אדם אחר ולהלך עליו אימים ויש ראיות לכך – ייעצר ויישפט כחוק. וכל עוד נעמוד בתוקף על החוק הראשון והשני לעיל אזי לא נשליך מאדם זה או אפילו מקבוצת אנשים אלו על ציבור שלם אלא נטפל בעוברי חוק לגופם. הטרדות מיניות קיימות בכל מקום; אך אונס מזוויע אינו הופך את כל ציבור הגברים לאנסים. גסות רוח קיימת בכל מקום; אך אדם שמקלל, ואפילו קבוצת נערים שמציקה ומקללת עוברים ושבים, אינם משליכים אוטומטית על כל הנוער באותה העיר.
רביעית, חייבים להביא לדיאלוג. חשוב להבין שמיותר לדבר עם הגברים המדירים עצמם. אותם גברים מונהגים על ידי רבניהם והם מאמינים בהנהגתם. אל תזלזלו בדרך חיים זו. עוד לא הוכח שדרכם של חילונים "חופשיים" לכאורה מביאה לתוצאות חברתיות טובות יותר. מה גם שלחילונים יש "רבנים" מודרניים, שמבהירים לנו איך נכון לחיות, איך להתלבש, איך לאהוב וכד'. חייבים להבין שהדיאלוג חייב להתנהל בנועם עם הרבנים. הם לא מפלצות – הם אנשים כמונו והם "אנחנו", ויש בהם אותה גמישות ואותה קשיחות כמו בכל אחד מאיתנו. הפנו את פתרון הסכסוך לאפיקים הנכונים – לרבנים, ותגיעו לדיאלוג מתוך רגישות והבנה לצרכי הזולת כמו גם לצרכים שלכם וזכרו כל אותו הזמן שאין "הם" – "הם" זה "אנחנו".
לסיום, אבקש להציע את החשוב מכל – הדבר שאיננו מטפל רק בהווה אלא גם שותל זרעים לאחדות בעתיד. המטרה היא לבטל כל מציאות אפשרית לאותן גדרות הנוצרות מתיוגים קבוצתיים על רקע כלשהו. הדרך היא שיתוף פעולה מוחלט בחיי היומיום. אל תתנו לגטאות לקום ולחומות לצמוח בין האנשים. התשובה היא בילדים. בילדינו. אנו חייבים לנסות להביא את הילדים מכל צדי המתרס הסכסוכי – פשוט לשחק ביחד. זו אינה מליצה ניו-אייג'ית. אנחנו פשוט לא מסתכלים מספיק עמוק או רחוק לתוך תהליכים. כאשר ילדינו יכירו, גם האמהות והאבות שישגיחו מהצד יפתחו שיחה. כאשר אנו מכירים דרך ילדים – אנו לומדים להכיר. הכרה זו מייצרת יחסי גומלין ושיתוף פעולה שממוטטים כל חומת פילוג תיוגי. זהו הדו-קיום או הרב-קיום או פשוט – הקיום שחייב להיות בשביל שלום וצמיחה של כולנו יחדיו. ובדיוק כשם שנלביש את ילדינו בלבוש חגיגי לבת המצווה של האחיינית ולא נבוא בטרנינג, כך נכבד גם חרדים וכשנביא את ילדינו לשחק עם ילדיהם נלביש אותם ואותן בצניעות שתגרום להם לנוחות מרבית, לא כי הם כופים זאת – אלא פשוט כי נרצה לעשות להם טוב. זה לא פשוט אבל זה אפשרי בהחלט. הדרך לעתיד היא דרך הילדים, אבל בלעדינו, המבוגרים, שידחפו וירצו בזה, לא יקום דבר.
אני מזכיר לכולנו את מה שידוע כבר אלפי שנים ונלעס עד דק: בית המקדש חרב לא משום שלא קיימו מצוות אלא עקב שנאת חינם וחוסר כבוד זה לזה. אני רוצה להדגיש, למען כולנו, כי אין משמעותו של "כבוד" במאמר זה מבחינת "כבוד הדדי". לנהוג כבוד באדם הוא לנהוג בכבוד חד צדדית ללא כל ציפייה לכבוד מצדו, וכך גם שנאת חינם – אל תאמר "אתה שונא חינם!" לאדם אחר, אלא בחן את עצמך בלבד, ואם מצאת שיש בך שנאת חינם לאחר – בטל את מושג האחר בנפשך ותיזכר: יש רק אנחנו. עם אחד, לב אחד, משפחה, וכידוע, בכל משפחה טובה ישנן כבשים שחורות… וזה בסדר!
מתוך אתר הקבלה של אליי רייפמן
