מנהל בית הספר התיכון האיזורי באר טוביה (לשעבר מנהל גימנסיה הרצליה ובי"ס דנמרק בירושלים) אריה ברנע, כתב עבורינו מאמר.
אריה ברנע הוא גם לשעבר יו"ר תנועת לפיד להנחלת השואה וכיום יו"ר ארגון עמ"י- סיוע ליוצאי שואה.
רבים-רבים מעריכים במיוחד בתי ספר המצליחים להתבדל מעל רוב הקהילה: לא כל חייל יכול להתקבל לקורס טיס, ולא כל ילד יכול להתקבל לבית ספרנו. אנחנו מטפחים מצטיינים, וכדי להתקבל אלינו – או להישאר אצלנו – צריך הילד להיות מלכתחילה תלמיד טוב ובעל מוטיבציה גבוהה, ובוודאי נעדר בעיות התנהגות כלשהן. מובטח לבית-ספר כזה ששמו ייצא למרחוק, ושיארך הטור של הצובאים על שערו.
כותב אני שורות אלה כדי להוכיח את ההפך: ככל שבית-הספר מוכן יותר לקבל אל שורותיו ילדים בעלי קשיים, כן חזקה עליו שהוא עומד על רמה חינוכית גבוהה יותר. מוסד לימודי נחוץ במיוחד לילדים שאינם מלומדים עדיין. מוסד חינוכי נחוץ במיוחד לילדים שאינם מחונכים עדיין. לחסרי המוטיבציה נחוצים מורים שיעוררו אותה בליבם. עד כאן, אולי, אין סתירה בין שתי המגמות: בית-ספר אחד יכול להתמחות במצטיינים, והשני – בקשי הלימוד או בקשי החינוך. אבל טענתנו שונה.
התלמידים בעלי הקשיים זקוקים למתקדמים מהם כדי שיתוו בפניהם את הדרך. הילדים ששפר עליהם גורלם צריכים, למען חינוכם, לראות בעיניהם שישנן גם משפחות אחרות, להתנסות בשוויון ערך האדם הלכה למעשה וללמוד להסתדר עם ילדים שונים אלה מאלה. זהו מטען חיוני בעבורם לקראת חייהם הבוגרים.
בתי ספר מתבדלים מתיימרים להקנות לתלמידיהם זהות יהודית, בתנאי שלא יפגשו קבוצות שלמות של יהודים ולא יתוודעו למסורות קהילתיות רבות מתוך המגוון של עמנו. בתי ספר אלה מתיימרים לחנך את תלמידיהם לציונות, בתנאי שקהילות שלמות של עולים חדשים וותקים תישארנה מחות להם. הם מתיימרים לחנך את תלמידיהםן לערכים אנושיים, ועוסקים בכך כל-כך עד שאין להם פנאי לדאוג לחלשים ולחבר בין מגזרים.
האם הורה שהפרוטה מצויה בכיסו איננו רשאי לקנות לילדו חינוך טוב? ראשית, החינוך איננו רק עסק פרטי. זו הדרך שבה המדינה בונה את עתידה, ולכן לממד הציבורי חיייב להיות כאן משקל מכריע.
שנית, מהו "חינוך טוב"? כשמחנכים יחד, מחנכים היטב.
בית-ספר שעומד בדיבורו, שמתנהג לפי ערכיו המוצהרים, צריך לקבל לתוכו את כל הילדים. עליו לעשות מאמץ עליון כדי לשמור בתוכו את כולם עד קו הסיום. גם כאשר הוא מרחיק משורותיו ילדי המסכן את זולתו או תלמיד שחדל לתפקד, עליו לשאת באחריות מוסרית להמשך דרכו של המורחק: גם הוא ילד שלנו, וגם מחוץ למתחם בית-הספר משפיע המורחק על גורל הקהילה.
מוסד חינוכי ראוי לשמו צריך לאפשר לתלמידיו להתפתח על-פי דרכם, כולל פיתוח של מגמות עיונית ומקצועיות, אלה לצד אלה, בבתי הספר העל-יסודיים. בית-ספר כזה צריך לגייס את סכום הכסף הדרוש כדי לאפשר לכל תלמידיו להשתתף בכל הפעולות החינוכיות, ללא קשר למצבן הכלכלי של משפחותיהן. "בית-ספר טוב" נבחן תחילה במוסריותו: הוא מדגים בהתנהגותו את הערכים שלקראתם הוא מנסה לחנך.
מגוון אנושי בחצר בית-הספר ובחדר הכיתה איננו תקלה, אלא אתגר ומקור ברכה.
