אלון וולוז'ני כתב את המכתב הבא ורצה לשתף אותנו:
שיבואו ימים שקטים.
כמו בכותרת – חזרתי הביתה.
שלשום שוחררתי מבית החולים למנוחה בבית.
הספקתי בדרך לעבור במפקדת האוגדה ובמפקדת החטיבה שלי – הקדמית ולהגיד כמה מילים.
את המילים הללו הייתי רוצה להשמיע, דרך המייל, גם לכם.
למה?
למה אני רוצה או למה זה חשוב?
כי חוויתי חוויה ייחודית בסיטואציה בלתי אפשרית ואני חש חובה אישית לשתף כמה שיותר אנשים בחוויה הזו.
הגעתי לסורוקה ביום שבת ה – 19/07.
לקראת אחה"צ הועברתי למחלקה כירורגית א'.
אני לא אפרט את החיבוק המטורף והדאגה הבלתי פוסקת שקיבלתי מצד הצוות והרופאים.
אני לא מציין את התמיכה והדאגה המשפחתית וחוג החברים הקרוב שסעד וליווה אותי כל שנייה.
אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בהבנה שניחתה עליי ביום השני לאשפוז.
נתחיל?
יחד איתי שכבו עוד 3-5 חיילים במחלקה.
אני הייתי בחדר לבד כאשר במהלך הלילה צרפו עוד חולה אזרח לחדר. אגב הוא הוצא מהחדר כי מה שקרה בהמשך לא איפשר לו לנוח..
למחרת יום הפציעה, יום א', החל, תחילה בצורה מתונה ואחר כך בצורה הולכת ומתגברת, זרם אנושי של מבקרים.
בתחילה לא הבנתי מה המשמעות, קיבלתי את האנשים ואמרתי "אין צורך, תודה, באמת אני מסודר".
אבל ללא הועיל.
האנשים המשיכו לבוא.
לאט, לאט נחתה עליי ההבנה של הסיטואציה אותה אני חווה.
ואז אני זוכר שאמרתי לאבא שלי " אבא, אני לא הפצוע שלך או של המשפחה יותר, אני הפצוע של המדינה וכך גם יתר הפצועים".
התובנה הזו הבשילה כשראיתי שכל מי שמגיע, והגיעו אלפים, במהלך הימים הללו מגיע כדי לגעת, לגעת במלחמה.
לגעת בלוחמים,
להיות שותפים לקרב.
והדרך הכי זמינה לאזרח הממוצע לגעת במלחמה הזו היא דרך הפצועים.
ביקרו אותי ילדים קטנים, אנשים מבוגרים, בוגרי מלחמות, נכים ופצועי צה"ל מהעבר.
ביקרו עולים מאתיופיה, בני תנועות הנוער, עולים מרוסיה, חרדים, דתיים כיפה סרוגה.
ביקרו מנועות מגע, וחבקנים כרוניים.
כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה זרמו המוני אנשים לחדר וממנו.
וכל אחד רצה רק לגעת, ללחוץ יד, לחזק ולחבק, לשים משהו ממנו לחייל הפצוע.
נחשפתי לברכות מאנשים שלא יודעים עברית, באנגלית, ברוסית, ראשי ישיבות, רבנים מטעם עצמם, ועוד ועוד.
אנשים הכינו כמויות של ארוחות צהרים וערב ופשוט חילקו במיטות, לנו, הפצועים.
הביאו עשרות משחות שיניים, מברשות שיניים, מכונות גילוח, בגדים, שמפו, סבונים, ממתקים ועוד ועוד.
אנשים התרגשו ובכו, קיבלו חיבוק וחיזוק ויצאו.
כל מבקר היה ממספר שניות ועד דקות.
מחיפה ויישובי הצפון ועד דימונה, ירוחם והערבה אנשים נסעו שעות רק לגעת ולחזור.
חוויתי את הישראלי היפה, המחבק, האוהב.
העם שלי התייצב למשמרת בדום ולא הירפה.
וכך זה נמשך גם היום וגם כלפי משפחות הנופלים והפצועים.
חיבוק מדהים ובלתי נגמר.
סיפרו אותי אתמול ב 23:00 בלילה ועיסו אותי היום ללא תמורה ובחיוך ענק רק שאעמוד על הרגליים מהר.
חום ישראלי מטורף.
וזו החוויה, החוויה של עם שקם ומחבק, ועוטף, ואוהב, ומחזק, ומוקיר תודה, ומעריך.
העם שלי!
לא, אני לא באופוריה, אני יודע שבשש אחרי המלחמה נחזור למלחמות הקטנוניות שלנו,
לריבים ולדקירות.
אבל היום, היום יש בי גאווה, גאווה שחבריי שנפלו לא נפלו לשווא.
ושיש תקווה למקום טוב לילדינו לחיות בו בעתיד.
כי הרוב היפה קם ואומר את דברו.
אני פונה לכל אחד מכם ומבקש שיחשוב בינו לבינו למה רק במקרי הקיצון הללו אנחנו מוצאים את הטוב שבנו,
את היפה, המאחד, את המכיל, המפרגן והדואג לאחר שאנחנו לא מכירים.
למה רק בימים טרופים אנחנו מסכימים לא להסכים ולקבל את השונה כפי שהוא.
למה גילויי 'היחד' נגמרים ברגע שמצב הקיצון נגמר.
אולי אם נסתכל לתוכנו נמצא את המנגנון שמפעיל את דפוס ההתנהגות הזה ונשתמש בו קצת יותר ביום יום.
אני מנצל את ההזדמנות ואומר לכולכם תודה, תודה עצומה בשמי, בשם משפחתי וילדיי, הוריי וחבריי,
על טלפונים, מיילים הודעות ותפילות בלתי פוסקות שקיבלתי ועודני מקבל בימים אלו.
אין לכם מושג כמה כוח זה נותן.
אני מחלים יפה ומקווה לחזור לעשייה בקרוב מאוד.
אוהב אתכם, ומעריך מאוד את העשייה שלכם.
שבת שקטה ובטוחה, שלווה ומשפחתית.
אלון
