מה שכולנו מבקשים זה תשומת לב חברתית (=שייכות). כל אחד מוציא אסטרטגיה משלו -התביישות, התבלטות, מיוחדות, איחורים, השתלטות, דעתנות. למנחה תפקיד מורכב ומרובד ועליו בין השאר להחליט אם לשנות תנאי שייכות.
(סיכום שיעור במכון אדלר, מרצה: הפסיכולוג דור הררי. סיכמה: ליאור עלמא וקסלר)
האדם מבקש להיות שייך, שמשמעו אהוב, מסוגל ונחוץ. כך מראשית ימיו, כך לכל אורכם.
אהוב = רצוי ומשמעותי ומורגש לפחות לאדם אחד.
יכול ומסוגל =בעלערך,שווה עבור מישהו.
נחוץ = יש נזקקות לקיומי.
כשהאדם אהוב, יכול ומסוגל ונחוץ זה אומר שיש מישהו בעולם שרואה אותו כמות שהוא, כך, מעבר לחיצוניות. ממקום של אהבה ומורגשות אמיתית.
השייכות היא עובדה: נולדים במשפחה, בארץ, לעם, במגדר.. תחושת השייכות היא סוביקטיבית. היא נובעת בין השאר למה שהאדם מאמין – אמונתו מובילה לעשייה ולתוצאות. מי שאינו חש שייך, פועל מתוך המקום הזה… למשל, אם איש חש אהבה כשהוא בשליטה מלאה, הוא יחפש אחר בת זוג שתאפשר לו להיות תמיד השולט.
במצבי קונפליקט אנו חשים איום על שייכותנו. ונעשה, במצב שכזה, כל דבר שיאפשר לנו לחוש שייכים: נבקש תשומת לב או כירכורים (רק אם מתעסקים סביבי אני מרגיש טוב); נבקש שהכל יקרה כמו מה שאני רוצה; נעבור למצבי ייאוש; ננקום. גם בקבוצה יש תנאי שייכות. עד גיל ההתבגרות אנחנו אוטנטיים, מאוחר יותר בחיינו אנו מלאי מסיכות, ובגיל השלישי אנו חסרי בטחון או בעלי סופר ביטחון.
מה שכולנו מבקשים זה תשומת לב חברתית (=שייכות). כל אחד מוציא אסטרטגיה משלו -התביישות, התבלטות, מיוחדות, איחורים, השתלטות, דעתנות. למנחה תפקיד מורכב ומרובד ועליו בין השאר להחליט אם לשנות תנאי שייכות. תחושת השייכות (ומה שנלווה לה – הערכה, אהבה, חיבה, כבוד, מרחב) מאפשרת לכל חבר בקבוצה (ובזוגיות, ובמשפחה, ובכל מסגרת קיבוצית) להיות מורגש, מוערך, מוקשב. ממקום שכזה אדם יכול להיות לסייע לאנשים אחרים, להתחבר לאחרים ולאפשר להם להתחבר אליו, להיות בקשב ללב, להיות אוטנטי, עוצמתי ומחובר למהותו הפנימית.
