נקודה למחשבה:
מה עם קצת יותר כבוד לאחרים?
בוודאי לא יעלה על דעתכם לפגוע בכל דרך ברכושו של מישהו אחר. לא תגנבו את המכונית של אף אחד, לא תפרצו לביתו של אף אחד, לא תשרפו את הבית של אף אחד, לא תאכלו את מה שיש בצלחת של מישהו אחר.
זה מובן מאליו בשביל כל אחד מכם. מדוע? כי בחברה תרבותית כל אחד מכבד את הדברים ששייכים למישהו אחר. אתם מכבדים את זכותו לבעלות על מה שיש לו, אתם מכבדים את זכותו לעשות עם הדברים שלו מה שהוא רוצה, ואתם מכבדים את זכותו לבחור דברים על פי הטעם שלו.
עד כאן יופי. הבעיה היא שכל זה נכון רק לגבי הרכוש של מישהו אחר. אבל מה לגבי נכסי הרוח שלו? מה לגבי המרחב האישי שלו? מה לגבי הרגשות שלו? מה לגבי הביטחון העצמי שלו? מה לגבי ההערכה העצמית שלו?
גם אלה נכסים שלו, והם חשובים הרבה יותר מהבית והמכונית שלו. ובכל זאת אנחנו לא מרגישים שגם נכסי הנפש שייכים רק לו, ושאין לנו זכות לפלוש אל גבולותיו ולקבוע עבורו מה הוא צריך לחשוב ולהרגיש ולעשות.
לכן אנחנו מרשים לעצמנו לזלזל בגבולות שלו, ולעשות במרחב הפרטי שלו מה שאנחנו רוצים כאילו זה המרחב הפרטי שלנו. אנחנו מרשים לעצמנו לפגוע בכבודו, לפסול את הדעות שלו, להצביע על החסרונות שלו, למתוח ביקורת על ההחלטות שלו, ללגלג לתחביבים שלו, לבטל את מה שהוא בוחר לעשות ולכפות עליו את מה שאנחנו בוחרים שהוא יעשה.
עכשיו רק תחשבו כמה שונים היו חיינו, וכמה שונים היו היחסים שלנו, אילו היינו מתייחסים בכבוד לא רק אל רכושו של אדם אחר, אלא גם אל האדם עצמו.
ועוד כמה מחשבות על אסטרטגיית הפחד והמגננה:
