מאת חני זיו.
הוא כיוון לחברה המבוססת על אימוץ טכנולוגיה חדשנית ביותר עם עיקרון הסולידריות ההדדית.
ביומניו של הרצל אנחנו מוצאים את חזונו למדינת הרווחה שיקימו היהודים בארץ ישראל. את יסודותיה העיונייים והמעשיים של צורה חברתית-משקית מובהקת זו רכש ממורו לורנץ פון שטיין באוניברסיטה של וינה שהיה מהוגיה של מדינת רווחה (welfare state )
הרצל חלם על היהודי הישראלי התבוני. בתפישת עולמו ובחזונו אין מקום לחברה בורגנית רכושנית וחסרת מעצורים, לקפיטליזם פרוע ולפער כלכלי במידות בלתי סבירות בין עשירים לעניים, לניצול דורסני של החלשים, או לנהנתנות חסרת גבולות של עשירים מתנשאים ומתבדלים. בחזונו הרצל מתמקד בסולידריות החברתית, ונלחם בתחושות של ניכור, אובדן ערכים וייאוש
המשטר ההדדי
"כל זכותה של החברה החדשה שלנו היא בכך, שהיא טיפחה את התהוותם של קואופרטיבים על ידי מתן אשראי… וגם על ידי מתן הסברה להמונים הקאופרטיבים… הם שביל הזהב בין האינדיבידואליזם ובין הקולקטיביזם. אין שוללים מן הפרט את העידוד והשמחה שבקניין הפרטי, ובכל זאת הכוח בידו, בשיתוף פעולה עם חבריו, לעמוד בפני העדיפות הקפיטליסטית… משטר ההדדיות שלנו לא הפחית את מספר בעלי האינדיבוידואליות הנמרצת בתוכנו, אלא הגדיל אותו. אצלנו הפרט לא נשחק בין אבני הריחיים של הקפיטליזם ואינו נערף על ידי ההשוויה הסוציאליסטית. אנו מכירים ומוקירים את התפתחות הפרט, כשם שאנו מכבדים ומבטיחים את יסודו הכלכלי, הוא הקניין הפרטי… המחונן יותר, מן הדין שיקבל תמורה גדולה יותר בעד כשרונו; המתאמץ יותר, מן הדין שייטול יותר שכר. …יתרונו העיקרי של משטר ההדדיות שאינו שולל המשך קיומן וייסודן של צורות משקיות אחרות"…
הרצל, לא ראה את המסגרת המדינית כחזות הכול, אלא ביקש לבנות את החברה היהודית המתחדשת על יסודות איתנים של עבודת יצירה בתחומי החומר והרוח ועל צדק חברתי. אם נאמץ את חזונו כדי לכונן חברה דמוקרטית המושתתת על הכרה בכבוד האדם המודרני, יש צורך בבנייה יסודית, שיטתית ואיטית, של החברה הישראלית. בחינה מחודשת של קווי המתאר שהרצל הוריש למדינת ישראל יכולה להוליד את ראשיתו של האידיאל הציוני המחודש, כפי שהרצל חלם עליו.
ביומניו של הרצל אנו מוצאים את חזונו החברתי והמורשת הסוציאליסטית הציונית שהותיר לפיה הופכת הקהילה ההודית שנבנתה בארץ ישראל ממדינת רווחה לפדרציה של קואופרציות, הכוללת לא רק את הייצור והצריכה החומריים ואת היצירה והצריכה התרבותית.
בהצעת יום העבודה שאורכו שבע שעות בלבד הקדים הרצל את תקופתו במידה ניכרת. בשלהי המאה ה-19 עמד יום העבודה הממוצע באירופה ובאמריקה על 10-12 שעות. האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאליסטיות דרשו באותה עת יום עבודה בן שמונה שעות. זו היתה אף דרישתו של "ארגון העבודה הבינלאומי" ב-1919, שביקש להעמיד את שבוע העבודה על 48 שעות (ב-1932 כבר אימץ הארגון החלטה בדבר קיצור שבוע העבודה ל-40 שעות). רעיונותיו של הרצל כוללים גם הכוונת פועלים למקומות עבודה. הפועלים אומר הרצל יהיו מאוגדים בכל אשר ילכו, גם כשיישלחו למפעלים הנזקקים לידים עובדות ולפרקי זמן מוגדרים. במקרה האחרון ישמרו זכויותיהם, כולל העלאה בשכר בגין צבירת ותק ועלייה בדרגה, כאילו עבדו במקום אחד.
